לפסק הדין בעניין לב רן ואח' נ' לשכת עורכי הדין בישראל
נבחני בחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין, טענו כי לאחת השאלות בבחינה ניתנו שתי תשובות נכונות. למרות שהתשובה שסימנו העותרים אינה נכונה, קבע ביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים כי התשובה, שבלבלה גם את הלשכה עצמה, תיחשב כנכונה.
במבחן ההסמכה האחרון של לשכת עורכי הדין, נשאלו הנבחנים את השאלה הבאה (מס' 85):
"עורך דין החליט לבער את כל התיקים בהם טיפל ואשר ההליכים המשפטיים בהם הסתיימו. עורך הדין הודיע במכתב ללקוחותיו או ליורשיהם (אם נפטרו), על כוונתו לעשות כן, והציע להם לקבל את החומר, להעתיקו או לצלמו. איש מהם לא נעתר להצעה של עורך הדין. מה הדין?"
לשכת עורכי הדין, קבעה כי חלופה א' היא התשובה הנכונה, וכלשונה:
"ניתן לבער את התיקים אם חלפו 5 שנים לפחות מיום סיום ההליכים המשפטיים, ובלבד שלא יבער צוואות או מסמכים אחרים שנמסרו לו למשמרת, על פי ההסכם, בשביל הלקוח או בשביל אחר."
בעתירה שהגישו שני נבחנים נגד לשכת עורכי הדין וועדת הבחינות, טענו כי התשובה שסימנו, והוכתרה כחלופה ג', שהרישא שלה זהה לזה של חלופה א' אלא שבסיפה נוסף לה החלק: "ללא אישור הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין", גם היא נכונה, ולפיכך יש לפסול את השאלה או לקבל את שתי התשובות כנכונות.
לשכת עורכי הדין טענה, כי חלופה ג' אינה נכונה שכן אין לוועד המחוזי כל מעמד בעניין ביעור תיקים, ולפיכך עצם אזכור וועד המחוז, היה אמור להדליק נורה אדומה אצל הנבחנים, אך הודיעה שתשקול זאת בשנית, ולאחר מכן הודיעה, כי משמעות הסיפה הינה, כי באישור הוועד המחוזי ניתן לבער צוואות או מסמכים אחרים שנמסרו לעורך דין למשמרת, אולם מכיוון שבפועל לוועד המחוז אין כל סמכות להעניק אישור שכזה, הרי שלא ניתן לקבוע כי החלופה הזו מהווה תשובה נכונה.
השופטת נאוה בן אור קבעה כי שתי החלופות- א' ו-ג' ייחשבו כתשובות נכונות. נפסק, כי תחילה הבינה הלשכה את התשובה, ככזו הקובעת כי לוועד המחוזי אין כלל מעמד בעניין ביעור תיקים, ולאחר מכן הבינה אותה באופן שונה, וטענה כי משמעותה הינה כי ניתן לבער צוואות או מסמכים אחרים, ובלבד שהתקבל אישור של הוועד המחוזי, ועצם העובדה כי הלשכה עצמה התלבטה באשר לפרשנות החלופה, מראה כי ניסוחה אינו ברור.
"עובדה היא שגם ב"כ המשיבות עצמו הבין, בקריאה ראשונה, כאילו כל שנאמר בו הוא שאין צורך באישור של הוועד המחוזי לביעור מה שניתן לבער בחלוף 5 שנים. יתכן כי תובנה זו נעוצה בקיומו של הפסיק לפני הסיפא שבמחלוקת, עובדה המאפשרת את קריאתו של הסיפא שלא כתנאי לביעור צוואות או מסמכים אחרים שנמסרו למשמרת, אלא באמירה החלה על כלל הסעיף, ומשמעותה שניתן לבער את שניתן לבער, ואין צורך באישור הוועד המחוזי לשם כך.", כתבה השופטת וקבעה, כי עצם העובדה שגם הלשכה התבלבלה בפירוש החלופה, מצדיקה להכיר בה כחלופה נכונה נוספת לא', כאמור, ולא יהא זה סביר להגיע למסקנה אחרת.
לפסק הדין בעניין לב רן ואח' נ' לשכת עורכי הדין בישראל
למדור: חוקתי ומנהלי
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.